משילוב לשיתוף​      

אז שנת הלימודים הסתיימה ולא הרבה השתנה. וכמו בכל שנה יש מאיתנו , הורים לילדים משולבים, שסיימו את השנה בתחושה נהדרת שילדיהם זכו בחווית שילוב יוצאת מן הכלל, מקדמת ומעצימה, יש שחשו תחושות מעורבות, אולי בלבול, ויש בינינו גם שיצאו במפח נפש גדול ואפילו בתחושת חוסר אונים בנוגע ליעילות השילוב, ושוקלים אם כדאי בכלל להמשיכו בשנת הלימודים הקרובה.

אז אפשר לקרוא לשילוב לא מוצלח חוסר מזל או לגלגל את האחריות על ההורים, ויש גם כמה מהדרין  שאפילו יציעו שניסו להתריע מראש שהילד אינו מתאים ואמרנו לכם שהוא צריך להיות בחינוך מיוחד וכו' ומכיוון שאנחנו הורים שההכחשה בבחינת קריירה שניה אצלם, אז בואו נלך כולנו להדרכה ונבין כמה עוול אנחנו עושים לילד שאנחנו מסרבים להכיר במצבו ונקבל את העובדה שהוא פשוט לא מתאים ואם כבר, אז למה לא הקפדנו על מתן הכדורים בכל יום כי זה היה עוזר וצריך להבין שיש עוד תלמידים בכיתה וזה בלתי אפשרי ככה ואולי, מכל הלב, באמת, לטובתו, כי אכפת לנו ממנו כדאי שנשקול שנית ו...אני חושבת שהפואנטה מובנת.

אז עכשיו אני רוצה לשים דגש על שלוש סיבות עיקריות ( ולחלוטין לא היחידות)  שלדעתי, לפחות, סביר שהן אלו שמנעו מלכתחילה את הסיכוי לשילוב מיטבי וראוי:

בראש וראשונה אני רוצה להתייחס למונח הרווח בינינו, הוא ה"שילוב". כולנו משתמשים בו, וגם אני חוטאת בו לא מעט, אפילו הרבה, אבל אין עוול גדול יותר מלקרוא להכלת ילדינו בחינוך במונח "שילוב" מכיוון שאין די בשילוב. יש לעסוק בשיתוף. ומי שבעורקיו לא זורם השיתוף כערך עליון, לא יכול לדבר על קבלה, הכלה ושיוויון של ילדים ומבוגרים על מוגבלות בחינוך, בתעסוקה ובחברה. חד משמעית. ולמה אני מתעקשת בעניינים סמנטיים? כיוון שהשילוב מלכתחילה שם את הילד המשולב בעמדה מוחלשת, פאסיבית, ובחוסר שיוויון מול האחרים. הילד המשותף, לעומת זאת, זוכה להיות חלק בלתי נפרד, שותף מלא ותורם משמעותי לקבוצה וזהו ערך חינוכי קריטי. על כן, אמור מעתה שיתוף ולא שילוב ונעשה כבר חצי עבודה. קדימה, נמשיך.

סיבה שניה לחוסר הצלחתו של השילוב, ושוב סליחה על הביטוי, היא הנורמה הנהוגה כבר שנים רבות לפיה כיתות או גנים משלבים יכללו רק ילד משולב אחד או שניים לכל היותר ויש להעבירה מן העולם ויפה שעה אחת קודם לצלצול של שמונה בבוקר, האחד בספטמבר. מדוע? משום ששוב אנחנו מניחים את היסודות למערכת הבנויה על מיעוט מול רוב, מה שעלול להבליט את חווית השונות, החריגות והבדידות של מי שאינו דומה בחשיבתו או בהתנהגותו או בתפיסת עולמו לאחרים. הפתרון לכך הוא יצירת כיתות הטרוגניות שיש בהן הכל מכל וכן, גם לצייד את הצוות ב"ארגז כלים" לשיתוף מלא ונכון שבעזרתו יוכל לקיים את עבודתו נאמנה ומה שיותר חשוב הוא שאף תלמיד, אבל אף תלמיד, לא יחווה בדידות וחריגות. כאשר סטטיסטיקת האבחונים עולה בסולם ריכטר מידי שנה בעשרות אחוזים אין מקום יותר לחכות שתהיה רעידת אדמה. יש להיערך מחדש ולבנות מערכת חינוך מ ו ת א מ ת לכל. ואם עסקינן בהתאמת המערכת לילד, בוודאי שיש מקום לדבר גם על הכשרה מקצועית מקיפה ויסודית של הצוות החינוכי, ולצייד את כל הצוות בארגז כלים מקצועי ומקיף להצלחת השילוב. גם אם הצוות מלא כרימון בכוונות טובות, ואני עדה לכך (חבל מאוד שהן לא מתוגמלות בהתאם לעבודת הקודש שלהן) הרי שיש להקנות כלים מתאימים ליישומן. אני לא ממציאה את הגלגל, נושא זה עולה שוב ושוב בכל פורום אפשרי, ולמרות שכבר הפך לעוס, אני רוצה בכל זאת להסביר למה נושא ההכשרות, ובמיוחד למשלבות, אם כי לא רק, הוא כל כך חשוב: כפי שבעבודה שלנו אנחנו מסתייעים בהכשרה שלנו, בידע נרכש של שנים, בניסיון ובשיקול דעת, ומנסים ומצליחים וטועים ומתייעצים ומתקנים ומתלבטים שנית ושלישית ולא מרפים, לא ייתכן שמקצוע כל כך חשוב כמו שילוב יסתמך על אינטואיציה ורצון טוב בלבד. גם אם הרצון הוא הכי טוב. כאשר משלבת צריכה לזהות אינספור סיטואציות להתערבות, והיא צריכה להחליט אם וכיצד לפעול, ואלי בכלל לא, אולי בכלל כדאי לתת לילד מרחב להתנסות בעצמו באתגר, איך מצופה ממנה לפעול אם אין היא יודעת כלל עבור מה? הרי יש חשיבות לכל אמירה. האם עבודתה מבוססת  שיטה או מבוססת תגובות בבחינת כיבוי שריפה? ולגבי התחי, רק להסיר ספק, התח"י אינו תכנית מגרה או המלצה, אלא מפת דרכים מקצועית  שחובה ליישם באופן שוטף ועקבי ולמרות שאינו יכול להכיל את כל המטרות, ואינו יכול לדייק את רמת ההתקדמות של הילד, יש בו כדי לעקוב ולו במעט אחר מטרותינו. כך נוכל לבצע בקרה עצמית, לראות היכן אנו עומדים.

המוקד השני שאליו אני מבקשת להפנות את הזרקור הוא התפיסה החברתית הכוללת שהיא נחלת ההורים האחרים שילדיהם לא משולבים. מטבע הדברים, הורה שאין לו ילד עם צרכים מיוחדים עסוק בסוגיות שמטרידות אותו ביחס לילד שלו. הוא לא מכוונן כלל לילד המשולב שלי או שלך. זה טבעי אבל רע מאוד. ערכים של הכלת האחר והשונה לא פחות חשובים ואולי פי כמה יותר מקידום המצוינות הפרטי של הילד של אותו הורה. לא פעם הורים באים בטענות לצוות החינוכי, ואומרים ש"הכיתה לא מספיק מגובשת". מתי אותם הורים בפעם האחרונה, הבחינו בילד המופנם והשקט, שאולי אין לו כמעט חברים ואמרו לילדם "אולי נזמין אותו אלינו"? כולנו מגלים סולידריות, אמפתיה, ואפילו מזילים דמעה מול פוסטים מרגשים שמעלים הורים שבנם או בתם חוו חווית הדרה או חרם מזוויע ולבנו יוצא אליהם. אבל כאן זה נגמר. מה פרקטית אנו עושים מעתה ואילך? אם נביט מקרוב על הכיתה או על הגן של הילד שלנו או אפילו בתוך הבנין שלנו, נגלה מיד שהתופעות הללו שכיחות בסביבה הקרובה לנו. וכאן אנו נבחנים באמת כחברה: האם אנחנו עושים או רק מזדהים (מרחוק, אם אפשר)?

ומילה או שתיים גם על עצמינו ההורים; כולנו אוהבים את הילדים שלנו, ורוצים לקדם אותם בכל דרך ולהעצים אותם. אבל עם יד על הלב, עלינו לשים לב לגבול העדין, הדק כל כך עד כדי בלתי נראה, בין טיפול מסור לבין "תיקון" שאנו עלולים לבלי משים ליפול אליו. חובתנו לעזור ולהעניק לילד כלים לעצמאות, אולם, בשום אופן אל לנו לתקן או לנרמל אותו, כי מה שאינו "מקולקל", אינו דורש תיקון. להיות שונה, זה לא אומר להיות לא בסדר. זו נורמליות בדרך ייחודית. אחרת. לגיטימית. ואין פה כלל סתירה במשפט הזה. ולכן, אין לנו כל צורך לא להתנצל, לא להתנחמד לסביבה, לא להתבייש, לא להיות נבוכים מהתגובות של הילדים, לא לחפש אחר שיקויי פלא, דיאטות לא מבוססות מחקרית ושלל מקסמי שווא. הילדים שלנו הם הקסם הכי גדול ולנו הזכות לגדול בצילם.

והנה פסקה יפה להפליא מתוך האתר של אס"י (קהילת אנשי הספקטרום האוטיסטי בישראל), המדברת בעד עצמה:

"אוטיזם בכל צורותיו אינו הפרעה או מחלה אלא חלק בלתי נפרד מההתפתחות האנושית ובלעדיו לא יתקיים חלק ניכר מהקדמה האנושית. על כן, אין לקדם תכניות לחיסול האוטיזם, במקומם יש לקדם את אנשי הספקטרום האוטיסטי בחברה כפי שהם...אוטיזם הוא חלק חשוב בזהותו של כל אחד מאיתנו, הוא האופן שבו המוח מחווט, המבנה של נפשו של כל אחד מאיתנו. אילו נמצאה דרך לשנות מוח אוטיסטי למוח נורמלי – התוצאה היתה מישהו אחר.

   © כל הזכויות שמורות לחגית ואילן אהרוני 

חגית אהרוני  

: 050-2204370  

This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now