למי קראת "סובל"?

גילוי נאות: לפני שנים נגזר גורלי להתמנות לאוהדת מכבי ת"א בכדורסל. אינני יודעת מדוע, האמת גם לא הולם אותי צהוב. בעוונותיי, גזירת גורל זו מביאה אותי מידי שבוע להדרים בפקקים עד ת"א, לחפש שעות חניה בקרבת ההיכל ואז לחנות בחולון ולצאת למסע רגלי עד האיצטדיון. ואז פקקים גדולים יותר בחזור וכו' ולא ניכנס לתיאורים קשים. אין הרבה מה לעשות בנדון, מקבלת ההפרעה בהבנה, ואם למישהו יש רעיון איך לאהוד את ה"פועל", שיפנה אליי בפרטי.
ובכן, מי שלא חווה שמחה צהובה, עת עשרת אלפים איש ואישה מעודדים מהיציע בשירה וזמבורות את קבוצתם האהובה, לא חווה שמחה מימיו.

אממה, דבר קטנטן מעיב על שמחתי כל פעם מחדש. במשך שנים, כל שבוע, רגעים ספורים לפני תחילת המשחק, מתקיים טקס הענקת כדור חתום ע"י כוכבי הקבוצה לילד עם צרכים מיוחדים, העולה על הפרקט, שמח ונרגש. משפחתו מלווה אותו מצד אחד, נציג עמותה מצדו השני, והכרוז מכריז בקול גדול כי הנער כך וכך, ה ס ו ב ל משיתוק מוחין/אוטיזם או כל מוגבלות אחרת, מוזמן לקבל את הכדור החתום מהשחקן התורן. מקבל, מצטלם ועוזב את הפרקט. פשוטו כ. יכלו, כמובן, מארגני הטקס לדאוג שיישארו הוא ומשפחתו על הפרקט ויצפו ממנו במשחק, אבל מילא. הדבר שאותי תופס כל פעם מחדש בגרון היא המילה "סובל". ואני תוהה: מיהו הסובל? והאם הסובל שותף להחלטה בדבר סבלו? האם ראיינו אותו המארגנים טרם הטקס, ביחס למיקומו בסקאלת הסבל? ואולי, אני רק מעלה תהייה, יתכן בכלל שאלו המקיפים את הנער, הם אלו הסובלים ממקומו? רק תוהה.
וככה כבר שנים, מידי שבוע עולה ה"סובל" התורן על הפרקט ומוצהר קבל עם ואולם כי סיבלו - אומנותו. ואני חושבת: זהו אקט שיש בו יותר חשש לנזק מאשר לתועלת. הגיע הזמן להפנים כי אדם שחי עם מוגבלות פשוט חי איתה. המוגבלות איננה מגדירה את זהותו ובוודאי לא מותנית בהכרח בסבל. יש לשקול בזהירות רבה את המילים הנאמרות במרחב הציבורי ויפה שעה אחת קןדם לתחילת העונה הבאה עלינו לטובה.

Go Maccabi!    

   © כל הזכויות שמורות לחגית ואילן אהרוני 

חגית אהרוני  

: 050-2204370  

This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now